יום ראשון, 30 באוגוסט 2009

שבוע שני- פרידות


עוד יומיים ואני נכנס למכונה!
ובמכונה אני מתכוון לחללית הקטנה שמודדת לי את השומנים בגוף, והשריר.
אני קצת לחוץ, אני יודע שירדתי השבוע קצת במשקל, אני לא בטוח שיותר מקילו וחצי מקסימום אבל יותר מזה מדאיג אותי שבשומן לא ירדתי ולא העלתי מסת שריר כמו שהדיאטן ציפה, הסיבה היא שלא הספקתי ללכת למכון לעשות משקולות לפי התכנית שהוא רשם לי, אירובי עשיתי דווקא הרבה , אם זה ספינינג או ריצה או הליכות ארוכות, אבל לגשת למכון ולעשות משקולות לא הספקתי לעשות יותר מדי פעמים.
אז שוב, אני אצטרך להכנס לחללית עם תחתונים בלבד (מביך) ולחכות לתוצאות...
מקווה שאני לא אהיה יותר מדי מאוכזב/מאכזב.
השבוע השני הולך לי פחות או יותר טוב, הימים נהיים יותר ויותר מבלבלים ומתישים ואני לפעמים מוצא את עצמי במצבים שאני לא יכול להשיג את המרכיבים שבתפריט ואני צריך לאלתר ולהחליף, אני מקווה שחישובי נכונים ואני לא מוסיף דברים לא טובים, אבל בעיקרון אני הולך לפי התפריט ולא חורג, לפעמים אני מפספס ארוחות, אני יודע שזה לא טוב אבל אני שוכח ולא מספיק, אבל התחיל שבוע חדש ואיתו סדר חדש, חוזר לתפריט המסודר, בלי חריגות.
האמת שאני ילד טוב הפעם, אתמול הלכתי לסרט עם מאיה ואמא שלה אנה ולא לקחתי אפילו פופקורן אחד מהקופסא ושתיתי מים, הייתי חזק ואני שמח שאני מוצא את היכולות להגיד לא.

לגבי הסרט (לא רוצה לשעמם את קוראי הבלוג רק בדיאטה שלי) , הוא הוקרן בקולנוע לב דיזינגוף סנטר.
נסענו אני , מאיה ואנה וישבנו שעה דיברנו לפני תחילת הסרט, מאיה מתוקה ואמא שלה מצחיקה מאוד והיה ערב ממש כיף ונעים, בהמלצת חברה של אנה הלכנו לראות את הסרט "פרידות", אני לא ידעתי שאני מכיר את הסרט עד הפתיחה ביפנית שרק אז נזכרתי שקראתי ביקורת עליו באתר AFTERELTON.COM בגלל שהוא מתאר באופן חיובי דמות של גבר שהפך לאשה, יותר מזה לא זכרתי דבר.
אני גם לא מחובר כל כך לכדור הארץ ולא ידעתי שהוא זוכה אוסקר.
בסרט מסופר על בחור צעיר שעוזב את טוקיו עם אשתו הצעירה ועוברת לעיירת נעוריו לבית שהורישה לו אמו אחרי שהתזמורת בה הוא מנגן פשטה את הרגל.
הוא מוצא עבודה רווחית בתור "קברן" , בהתחלה הוא מהסס ושומר את מהות עבודתו מאשתו והסובבים ולאט לאט הוא מבין את היופי והמשמעות שהוא נותן למשפחות של המתים בכך שהוא עוזר להם לעבור לעולם הבא, שלווים, יפים ונקיים, הצילומים בסרט מרהיבים, החל מהנופים ועד לטקסים הנוגעים של נקיון , איפור והלבשת הגופות , המשחק מצויין של כל השחקנים, אפילו המשניים ביותר והמוזיקה, אין לי מילים לתאר את המוזיקה, את זה תצטרכו לשמוע בעצמכם.
סה"כ הסרט כולו הוא חוויה מדהימה, יצאתי ממנו רגוע ושליו וכמובן בהרגשה שאני חייב לכתוב עליו ולהמליץ לכולם כי סרטים טובים ואיכותיים כמו "פרידות" לפעמים מפספסים כי לא יודעים או כי מפחדים מסרטים בשפות זרות.
אני משאיר אותכם עם הטריילר לסרט.
ועדכון לגבי תוצאות המכונה וירידת המשקל תקבלו ביום שלישי, יחד איתי.
שבוע טוב

יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

דיאטה- שבוע ראשון- הפיתויים


אני כותב את ההמשך באותו יום כי אני מנסה להחדיר קליפ לתוך הבלוג, דבר שעדיין לא הצלחתי לעשות, מקווה שזה יעבוד, עוד הקליפ בהמשך...

בחזרה לדיאטה...
השבוע התחיל בסדר, הרבה מוטיבציה, הרבה רצון טוב, הפגישה עם הדיאטן היתה ביום שלישי וזה אומר שהשבוע דיאטה שלי התחיל מאמצע השבוע והתקרב לסוף השבוע, היומיים הכי קשים מבחינת שמירה על דיאטה מסודרת, הסבר: בדרך כלל מי שישי בבוקר מתחילים בארוחת בוקר שלי ואמא שלי בבית קפה כל שהוא (בקניון פ"ת או בג'ויה רמת השרון) ונגרר לארוחת ערב ענקית שמתרחשת בביתו של כל אחד מקרובי המשפחה (כל אחד בתורו), ארוחה מלאה בטוב כולל קינוח חובה מעניין (בין השאר האהוב עלי, מקפא חלבה-מדהים).
שבת בצהריים מתקיימת ארוחת שבת עם המשפחה הקרובה (אבא,אמא, נדב,יעל חברה של נדב ואספי), גם כן ארוחה גדולה ודשנה ובערב עוד משהו קטן (ארוחה במסעדה בדרך כלל עם חברים)...

אז ככה, כל זה הלך לעזאזל ברגע שהתחלתי את הדיאטה, את ארוחת הערב הפעם עשינו בבית של ההורים שלי וחוץ מהאוכל של האורחים קיבלתי צלחת ענקית של סלט משלי וכוס מג'דרה (כמו בתפריט) ולמחרת בצהריים הלכנו למסעדת נימר (בשרית בפ"ת) וגם שם החלפתי את ארוחת הצהריים עם הארוחת ערב ואכלתי סלט ערבי קצוץ עם כוס מג'דרה, כמו ילד טוב, היה קשה לשבת מול שולחן מלא סלטים, חומוס, לאפות וצ'יפס זהוב ומגרה אבל אני שמח שהצלחתי לעמוד בפיתוי.
שאר השבוע המשיך בפיתויים מטורפים שיכולים לבוא רק לי במצב של דיאטה וקושי כדי למשוך אותי לצד האפל, נתחיל מיום ראשון שהבוס שלי חזר מחול והביא לי חבילה של שוקולד בלגי..מבלגיה (מזל שאני אלרגי לשוקולד) , יומיים אחרי לקוחות גדולים שלנו שלחו לנו 4 ארגזים גדולים מלאים ב- שוקו לשתיה בבקבוקים קרים, שקיות חטיפי ברביקיו של חטיף חטיף, שקיות של אורז אדום להכנה במיקרו ושקיות של מרק נמס בכוס עגבניות עם קרוטונים (האהוב עלי מבין המרקים בשקית), כמובן שאם זה לא בתפריט אסור לי לגעת, ואכן, הצלחתי להמנע והלכתי לבכות במטבח עם הגמבה והגבינה הלבנה.
יומיים אחרי הגיעה לקוחה אחרי תערוכה בלונדון שעזרתי לה להכין עם קופסאת שוקולד גדולה כמתנה (שוב, אלרגי, מזל) ולבסוף הגיע יום השקילה הגדול, אחרי השקילה ירדתי לסופר להצטייד בירקות לסלט ובקופה מה עומדת מולי אם לא חבילה של ג'לי בלי!!!!!!!!
הסבר: ג'לי בלי חברה ענקית של סוכריות ג'לי (רמה כל כך יותר גבוהה מהסוכריות בארץ) במגוון מטורף של טעמים כמו שאתם יכולים לראות באתר שלהם
שהייתי בתיכון , ידידה שלי נועה היתה מקבלת חבילות של ג'לי בלי מארצות הברית ותמיד רציתי שזה יגיע לארץ, ואכן זה הגיע, עכשיו!! שאסור לי לאכול את זה!!!! אהההההה
לא נורא, קניתי שקית ודחפתי למקרר, זה בתוקף עד 2011, אני מקווה להיות רזה עד אז...
בכל מקרה, הדיאטה הקשה השתלמה בסופו של דבר כי ירדתי בשבוע הראשון.... 3.7 קילו!
אוקיי, אני לא מתלהב כל כך כי אני יודע שהרבה מזה נוזלים אבל זה אכן נתן לי תקווה ומוטיבציה.
מקווה להמשיך במגמה ואני אמשיך ביומן דיאטה עם התיסכולים , אכזבות ורגעי שמחה.

בנתיים אני משאיר אותכם עם קליפ של להקה מעניינת שהכרתי היום, נקראים בתרגום חופשי "אש ידידותית" friendly fires עם הסינגל שלהם kiss of life , אני שם פה את הקליפ (בתקווה שזה יעבוד) בעיקר בגלל הסולן המדהים שהריקוד שלו פשוט מעורר בי השראה גדולה מאוד.
רואים שהוא לא רקדן גדול, אבל אני מכיר את ההרגשה שאתה מרגיש את המוזיקה בתוך הגוף שלך ואתה חייב לתת לה לצאת אפילו אם אתה לא יודע לרקוד וזה יוצא מפגר, והוא ממש נותן למוזיקה לצאת דרכו וזה יפה וסקסי ואדיוטי בו זמנית, הלוואי שהיה לי את הביטחון להביע את עצמי בצורה הזאת, מקווה שבעתיד יהיה לי, מקווה שתהנו מהשיר והריקוד כמו שאני נהניתי (שוב ושוב ושוב במהלך היום), יום טוב, אוהב (:

דיאטה-שבוע 1





אתם בטח תוהים לגבי המראה החדש של הבלוג, אז ככה..
ברוכים הבאים ליומן דיאטה שלי.
התחלתי דיאטה חדשה בעזרת דיאטן ודיאטה מסודרת ואתם הולכים (בתקווה ) ללוות אותי במהלך השינוי והקשיים בדרך לגוף חטוב.

מההתחלה...

לקח לי חודש לקבוע תור אצל הדיאטן, ד"ר יאיר להב, דיאטן ספורט שעליו שמעתי המון דברים טובים מאנשים שירדו המון במשקל אצלו.
אני שמעתי שהתפריט שהוא נותן קשה וצריך להיות נורא חזק ולא לזייף כדי לראות תוצאות.
אז הגיע היום, הפגישה הגדולה , זה היה בתשע וחצי בערב במשרדו ברמת השרון (אירוני שמתחת למשרד יש סניף של פלאפל בריבוע וקפה הילל) וזה הלך ככה:
נכנסתי למשרד, ישבנו ודיברנו על המטרות וכל מה שאצטרך לעשות כדי להגיע למשקל שאני צריך להיות ואז הגיע זמן המכונה...

המכונה היא משהו שנקרא BOD POD , מעין חללית קטנה שמודדת את אחוזי השומן בגוף, מה הרכב רקמת השומן ורקמת השריר בגוף, להעריך את יעילות תוכניות האימון והתזונה ולקבל משוב על איכות השינוי במשקל.
המבוכה- הדוקטור נראה טוב, חטוב, נראה, אני לא! ומה אני צריך לעשות כדי להכנס למכונה? להתפשט לגמרי ולהשאר רק עם תחתונים ( ausiebum) , ישבתי שם 2 דק' והחללית התחילה להרעיש ולעשות דברים מוזרים, הרגשה כאילו עושים לי ואקום ואחרי ה- 2 דק' שבהן ישבתי בפנים כמו ילד קטן בעונש קיבלתי תשובות:
40% שומן בגוף (אההההההההה) ושאני צריך לרדת 25 קילו.
אז קיבלתי תפריט חדש ותוכנית אימונים חדשה וזה הולך ככה:

09:00 - יוגורט+גרנולה
12:00- 3 פרוסות לחם קל+ חצי גביע גבינה לבנה+ עגבניה
15:00 - 4 פרוסות לחם קל+ גמבה+ גביע גבינה לבנה+ 10 זיתים
18:00 - יוגורט+ 5 אגוזי מלך
21:00 - סלט +כוס גרגרי חומוס/מג'דרה+ביצה

הייתי בהלם כי אני רגיל ליותר ולא רגיל לאכול ירקות בכלל במיוחד בסדר של כל 3 שעות ארוחה, אני בן אדם די מבולגן והבנתי שכדי לעשות את הדיאטה הזאת אני אצטרך לשנות הרגלי חשיבה (אני שונא שאנשים אומרים את זה ) ולהתחיל לעבוד.

זה נהיה יותר מדי ארוך בשביל רישום ראשון, אני אמשיך מחר על כל הפיתויים שנפלו עלי מהשמיים בשבוע הראשון של הדיאטה וכמובן אגלה כמה/אם ירדתי בשבוע הראשון.... (אני בתחילת השני, על השבוע הזה ארשום במהלך השבוע)

יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

50 לרגל ה-100


טוב, זה הגיע ואני דוחה את זה כבר כמעט חודש,הבטחתי שברישום ה-100 אני ארשום 100 דברים על עצמי אז הנה זה בא, אח שלי אמר שה-100 הקודמים היו מדכאים מדי אז אני אנסה להשאיר את זה קליל יותר ופחות מבאס, האמת אני לא בטוח שיש עלי עוד 100 דברים אבל לא יודעים עד שלא מנסים...

1. למדתי שאני הפכפך מאוד ולפי הרשימה ובהשוואה לקודמת ,הרבה דברים משתנים אצלי במיוחד בתווך הזה של החצי שנה בין שתי הרשימות.

2. אני כבר לא טורח לחפש את הטוב באנשים כי אחרי הטוב מגיע הרבה רע וזה גורם לי להתנתק מאנשים שהכרתי.

3. אני שונא את הקיץ כל כך, אני מרגיש רע, ממורמר ועצבני, מזיע כל הזמן ועייף, הכל מגעיל בקיץ, אני אפילו לא מוצא את הים מושך כל כך ( נגיע לחוף געש בהמשך).

4.אוהב את החורף מאוד, פעם זה היה סתיו אבל הסתיו בארץ נהיה מאוד קייצי אז נשאר לי החורף הקצר מאוד של ישראל, אחת הסיבות שאני אוהב את אירופה היא החורף שם, כמה שיותר קפוא, יותר טוב.

5. הערב המושלם שלי יהיה לשבת (עם או בלי מישהו) ולאכול גלידת האגן דאז "וניל עם אגוזי מקדמיה" וכייפלי בצל מול סרט מצחיק או מדע בדיוני.

6. אני מתחיל לקבל שאני גיק מדע בדיוני עמוק בלב, אם זה טורצ'ווד או בטלסטאר גלקטיקה, בבילון חמש או אפילו V , אני אוהב כל דבר חייזרי ומעניין , תחזירו את ריפלי לסרט החדש!!!

7. יש לי נטיה להתאהב בדמויות בטלוויזיה, אני יודע שזה לא בריא אבל אני ממש מתחבר לדמות מסויימת ואז קשה לי לראות אותה עוזבת או נעלמת מהמסך כמו יאנטו שנהרג בטורצ'ווד או האהבה החדשה שלי שריף ג'ק קרטר מ-יוריקה...

8. ביטלתי את הכרטיס שלי באתר היכרויות מכיוון שאני לא מחפש עכשיו דייט או "זיון" והרגשתי באתר הזה רע, התחילו אותי אנשים על סמך תמונות פנים ותמיד היה בי פחד שאם אפגוש אותם הם יראו את שאר הגוף ויידחו אותי ואני לא במצב לקבל דחיה, אני גם ככה עם ביטחון עצמי בקרשים.

9. קשה לי להגיד לא, זה פשוט נורא...

10. פיתחתי מנהג דפוק וחולני, אני מוצא את עצמי מצלם אנשים מושכים במצלמת טלפון שלי , אני לא עושה שום דבר עם התמונות, אני אפילו לא יודע למה אני עושה את זה, אולי אני אוגר לעצמי גברים לחורף.

11. הציעו לי ללכת להופעות שמגיעות לארץ כמו מדונה וכו...אבל ההופעה האחרונה שבה הייתי,פול מקרטני , כמה שהיא היתה מצויינת היתה גם קשה, ההמתנה של השלוש שעות על הדשא בפארק הירקון ואז עמידה של שעתיים בלחץ איום של אנשים ששרים בקול רם את השירים של הביטלס היה קלסטרופובי וקשה.

12. אני שונא אנשים ששרים בקול רם שירים, מר פול בא לארץ כדי לשיר בלייב את השירים של הביטלס, לא שילמנו כל כך הרבה כסף לשמוע את שולה מהרצליה מזייפת את yesterday .

13. חשבתי שאני מצחיק עד ששמעתי שאני לא! בהקלטות של הפודקאסט הכושל שניסיתי להרים, זה היה שילוב של כמה מכשולים וזה דבר שאני באמת מתחרט עליו כי נורא נהניתי לעשות אותו ולקבל תגובות עליו ובנסיון לכתוב קומיקס מצחיק, אולי כדאי לחזור לאופרות סבון שהייתי מצייר על המחברות חשבון.

14. מאז הרשימה הקודמת דווקא כן התחלתי ללכת למכון כושר ואפילו עוקב אחרי תכנית אישית אבל אני הולך מוקדם בבוקר שלא יהיו יותר מדי אנשים , במיוחד בחורים צעירים שיראו אותי מביך את עצמי על המכשירים השונים, במיוחד מאז שטטיאנה עשתה לי תכנית שמחייבת אותי להשתמש במשקולות ובמכשירים שנמצאים ברחבה של המשקולות שם כל החתיכים מרימים משקולות...

15. התחלתי לרוץ כדי לשרוף שומן, הגעתי תוך 4 חודשים למצב שאני רץ 10 ק"מ בשעה ואז כמובן שחקתי לעצמי את הרגל, עכשיו אני בקושי רץ 10 דק', עברתי לאליפטי ולספינינג עד שגם הברך תתפרק...נאחס.

16. עשיתי טיפולי אינפרא אדום להסרת שיער, במשך כ-20 טיפולים במשך כמעט שנה לא נשרה לי שערה אחת, אחרי בדיקה אצל רופאת עור, התברר שה"מטפלת" הקודמת היתה די שרלטנית ודי דפקה אותי, ועכשיו הכל מהתחלה, סיפור חיי.

17. הצלחתי לבכות, טוב, לא ממש לבכות אלא יותר להזיל דמעה, זה קרה ביום אחרי הרצח הנוראי והקרינו את הסרט תפילות לבובי, על בחור צעיר שיוצא מהארון בפני משפחתו ואמו הנוצרית ומתאבד אחרי שהוא לא יכול לחיות עם רגשות האשם, כנראה ההשפעה של הרצח באגודה והמשחק של סיגורני וויבר הביאו אותי לדמעות, לא הרבה, אבל היה שם משהו לח.

18.ולמי שלא קרא את הרשימה הקודמת זאת ממש התקדמות, אני יודע שזה מזעזע שאני לא יכול לבכות רק מהרצח אלא רק בעזרת סרט, אבל הזדעזעתי מהרצח ואני טוב מאוד בלהפנים רגשות ותייקתי את זה בפנים בתור דבר איום ונורא שמרוחק ממני אבל לאט לאט זה חילחל פנימה ושבר שם משהו, שום דבר שקרה בארץ לא השפיע עלי ברמה שהרצח הזה השפיע עלי ועוד הרבה הומואים ולסביות בארץ ובעולם, זה והרצח של מתיו שפרד שלא יוצא לי מהראש כבר שנים.

19. אני פרנואיד, תמיד חושב שמסתכלים ושופטים אותי ואני כנראה צודק, אני תמיד מרגיש לא נח במכון כושר שאני רואה את הבחורים שם כל כך חטובים ונאים (חלק זיהיתי כהומואים) מסתכלים עלי בזלזול , כי לא משנה כמה אני עובד אני לא מרזה.

20. הפעם היחידה שהלכתי לחוף הים בשלוש שנים האחרונות היתה ביום הולדתי ה-28 (עוד על זה בהמשך) וזה היה לחוף געש לראות בחורים ערומים, אני לא מתבייש להודות שזאת הסיבה היחידה שהלכתי לשם, אספתי את חברי הטובים ההומואיסטים ונסענו לגעש, היה חם ודביק ורוב הגברים לא היו ערומים ודווקא הגברים הערומים לא היו צריכים להיות ערומים אבל מי אני שאשפוט, נכנסתי כמו עלוב למים עם חולצה כי אני מתבייש בעצמי ובסוף היום הצטלמנו ובתמונות אחכ נראיתי כמו לוויתן שנסחף לחוף, לא מאמינים, כנסו לפייסבוק.

21.יש לי תיק במס הכנסה, אני לא יודע איך לטפל בו, הכנסתי את עצמי לבור , אני כל כך גרוע עם מספרים ואני כל כך עצלן שבסוף אני דוחה ודוחה עד שאני מקבל מכתב לעבודה על איסור שחרור המשכורת שלי עד תשלום חוב והגשת דוחות, אין לי בעיה לשלם את הדוח, יש לי בעיה להגיע לשם לשלם אותו.

22. בהמשך ל-21, אין לי זמן לשום דבר, הימים עוברים כל כך מהר שאין לי זמן לפגוש חברים, לצאת לפגישות, לעשות סידורים, לא תורם שאין לי רכב למצב והכל נעשה אצלי בהליכות רגליות (גם לא עוזר לדיאטה מאיזה שהיא סיבה) ואני מספיק לעבוד, להתאמן וליפול על מיטה על הבוקר הנוראי אחריו.

23. אני מתחיל לפתח יחסי שינאה/תלות עם הפייסבוק, אני לא אוהב להכנס אליו אבל אני מרגיש חייב לראות מה קורה שם כל יום.

24. מתלבט אם לעבור לתל אביב או רמת השרון בנובמבר, רמת השרון מלאה בספורט ודברים שאני עושה כמו הטיפולי אינפרא החדשים או הדיאטן החדש והשיעורי ספינינג לעומת תל אביב שמעניינת אותי גם כן, אני כנראה אלך על מה שיצא יותר זול ונגיש לתחבורה ציבורית.

25. אני שונא ירקות, לא סובל סלטים, יותר מלאכול אותם אני שונא יותר להכין אותם, עד שמצאתי סלט שאני מסוגל לאכול בלי לרצות להתאבד אחכ היה סלט חסה עם בטטה וטחינה, כמובן שסתום שכמותי השתמשתי בטחינה גולמית שהיא נורא משמינה ובטטה שנורא קשה להכין (אם זה לא פרוסה עם קוטג' זה קשה להכנה מבחינתי).

26. לרגל הדיאטה שיתן לי הדיאטן אני אאלץ לשנות את הרגלי העצלנות שלי ולהתרגל להכין סלט בריא ומשעמם, לעמוד מול הכיור עם מלפפון ולהתחיל לחתוך....אההה, השתעממתי רק מלכתוב את זה.

27. יאיר להב - דיאטן ספורט אמר לי שיש לי אפשרות להגיע למצב חתיכי תוך 8-10 חודשים, אני מת להיות כבר אחרי שאני אוכל לאכול אוכל נורמלי (מח של שמן, עדיין לא התחלתי את הדיאטה ואני כבר רוצה לאכול את הארוחה של אחרי).

28. הוא אמר שהוא יפסל אותי, מת לדעת מה זה אומר, והאם אני גם אראה הבחורים בתמונות שהוא הראה לי....יאם..

29. אני לא מסוגל לדחוף את עצמי עסקית, אני כל כך לא בטוח בעצמי שאני מחבל בסיכויים שלי להצליח.

30. איזה דיכאון אני בן שלושים....עוד שנתיים, יום ההולדת 28 היה די מבאס, לא בגלל משהו ספציפי אלא המספר הזה לא קשור לשום דבר, סתם מספר דפוק שמראה לי שאני כבר לא בן 18.

31. עברו 10 שנים מהגיוס שלי לצהל ואני במצב פיזי ומנטלי ירוד יותר מאז.

32. במוח שלי אני בטוח שברגע שאני אהיה רזה החיים שלי ישתנו לטובה ולכן אני שם את החיים שלי בהמתנה עד אז... אני יודע שזה דפוק אבל אם לא ידעתם את זה עד עכשיו אז יש לכם הרבה חומר להשלים.

33. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות אבל אני לא מוצא לעצמי זמן או נחישות לעשות אותם.

34. שיאיר הדיאטן שאל אותי אם יש לי מוטיבציה אמרתי כן אבל האמת שאני כבר עייף מלנסות ולהכשל שוב ושוב, אני פשוט עייף, וכן, אני לוקח את הויטמינים שלי.

35. ככל שאני מתקדם ברשימה אני מבין שאין מצב שאני אגיע עד מאה.

36. אני מרגיש נורא מזוייף לעשות רשימה על עצמי, כאילו אני כל כך חשוב שלאנשים יהיה אכפת לדעת עלי כל כך הרבה דברים מיותרים.

37. אני יודע שאני חושף הרבה עלי פה בבלוג אבל יש בי עדיין המון דברים שאני בוחר לא לשתף, לא רוצה להיות ספר פתוח מדי, אני חושב שזה די משעמם להכיר מישהו שאתם יודעים עליו הכל.

38. לא יודע איך אבל התחלתי להשתמש בשם האל לשווא, אני אומר המון אלוהים ישמור או אלוהים אדירים כמו פולניה אמיתית.

39. אני לא מאמין בהרבה דברים שכתובים בתנך מהסיבה הפשוטה שאת התנך פירשו אנשים ואנשים מתקופות יותר פרימיטביות משלנו.

40. אני כן מאמין שיש כח עליון, אני רואה אותו בתור המצפון שלי.

41 . לא איבחנו אותי אבל בטוח יש לי דיסלקציה, אתם לא מבינים כמה פעמים הייתי צריך לתקן את עצמי במהלך כתיבת הרשימה, תמיד מתבלבלות לי אותיות, אחת קופצת לפני השניה למשל דיקסלקציה...

42. אני חושב שאחד מול אחד אני מרגיש שכל כך אשעמם את מי שיושב מולי עד שאני אעדיף שהשני ידבר ואני אקשיב.

43. אני מרגיש מאויים שאני רואה גרפיקאים אחרים ואת הכישרון שלהם כי אני מרגיש שאני כל כך מתחת לרמה שלהם שעדיף שאשתוק ולא אספר שאני גרפיקאי, במיוחד גרפיקאים שעובדים במשרדי פרסום.

44. אם בבדיקות דם יצא שהכבד שלי בריא זה אומר שאני יכול להתחיל להרביץ שוטים?

45. אני לא זוכר אנשים כל כך טוב, כלומר אני זוכר פרצופים ואני זוכר את הרגשות שלי כלפי אותו בן אדם אבל אני לא זוכר למה ומי, לדוגמא היתה אצלי אשה בעבודה ואני לא זכרתי מי היא, כלומר זכרתי את הפנים ועלתה בי תחושה של דחיה, אני יודע שאני לא אוהב את האשה הזאת ואני לא יודע למה, בסוף נזכרתי שהיא היתה לקוחה שלי בספרית וידאו ולא אהבתי אף אחד מהלקוחות שלי בוידאו.

46. אני לא אוהב לקוחות.

47. אני לא אוהב אנשים.

48. אמרו שסוף העולם יגיע בשנת 2012, אני לא יודע אם להאמין או לא אבל לראשונה בחיי אני לא נכנס לפאניקה לקראת האיום של סוף העולם, הפעם זה לא מטריד אותי כל כך, מעניין למה זה כי כל החיים שלי פחדתי מהסוף.

49. אולי שאני אהיה חתיך ורזה אחרי שיאיר להב יחטב אותי אני אתחיל להתבאס ש 29 שנים מהחיים שלי בזבזתי בלחכות להתחיל לחיות ואז הכל יגמר עוד שנתיים...טוב, התחלתי להלחיץ את עצמי לקראת 2012.

50. טוב, למאה אני לא אגיע היום אבל נכון לעכשיו יש 150 דברים וזה גם משהו, אני אנסה לחשוב על עוד 50 אפילו אם זה ישרוף לי את החוטים במוח.

תודה על הסבלנות קוראים יקרים שקיימים רק בראש שלי, אוהב ( לפחות מחבב כי כמו שאתם יודעים אני מת מבפנים ולא מסוגל לאהוב (: )

יום ראשון, 12 ביולי 2009

אהבה


כבר כתבתי פה על אהבה ויחסים אבל לאחרונה זה שקע לי עמוק בפנים, שפשוט אין לי ולא תהיה.
יש משפט בסרט מגנוליה שאומרת הדמות של וויליאם ה. מייסי " יש בי כל כך הרבה אהבה אבל אין לי איפה לשים אותה", אני חושב שאצלי זה ההפך המוחלט.
אין בי אהבה בכלל לתת.
אני מרגיש מרוקן נפשית,שאני חושב על מערכת יחסים יש לי ישר תחושה של דחיה ואנטי והמחשבה על להיות עם בן זוג ולזייף רגשות כמו שהיו לי עם הבן זוג לשעבר שלי מחרידה אותי.
בסרט דור מזויין אחת הדמויות אומרת משפט שעד שלא שמעתי אותו לא היו לי מילים שיבטאו את מה שאני הרגשתי שהייתי במערכת יחסים הקודמת שלי.

"I love you" can mean a lot of things... like "you'll do 'till someone better comes along," or "I can't describe how I really feel but I know that I'm supposed to say this," or "Shut up, I'm watching TV."

המשפט "אני לא יכול לתאר בדיוק את מה שאני מרגיש אבל אני יודע שאני אמור לומר אני אוהב אותך" זה בדיוק מה שאני מרגיש כלפי אהבה.
אני הרגשתי הרבה דברים כלפי הבחור שיצאתי איתו:
שנאה,חיבה,דחיה,משיכה,כעס,דאגה ועוד מגוון רחב של רגשות (וכל זה במהלך ה-7 שנים שלנו ביחד) שלא לדבר על הרגשות אחרי הפרידה אבל אף פעם לא הרגשתי אהבה, כמו בסרטים, שאני לא יכול לחיות בלעדיו, לא יכול לנשום שהוא לא שם, ההפך, היה לי נחמד שהיינו ביחד והיה מצחיק וכו אבל אם הוא הלך או יצא בימי שישי (למרות שאמרו לי שזה לא בסדר שהוא משאיר אותי לבד בבית ביום שישי) הרגשתי הקלה שאני יכול להיות לבד, כי לבד היה לי טוב, בלי כל הרגשות שהעיקו עלי, בלי להצטרך לחיות תחת הענן האפל שמערכת היחסים שלנו היתה בשבילי.
למה לא יצאתי משם? כי אני יצור של הרגל והתרגלתי ליחס המזלזל והמגעיל והתרגלתי להיות לבד בתוך הזוגיות.
יכול להיות שכן היתה לי אהבה באיזה שהוא שלב, יכול להיות שלא ידעתי לזהות את הרגש שנקרא אהבה.
אם היה לי את זה , אז הוא לקח את היכולת הזאת ממני, כי אני לא מרגיש שום דבר, לא כלפי גברים שאני רואה ברחוב, אין לי את האפשרות להתאהב ולהגיד אני חייב להיות איתו, אין לי אהבה לתת.
זה אמור להיות עצוב אבל אני לא מרגיש עצוב, אני לא מרגיש שום דבר.
אני מרגיש שמח לפעמים עם חברים ומשפחה, אני מרגיש עצוב שאני רואה משהו עצוב או מרגש בטלוויזה אבל מגון הרגשות שלי מוגבל, אולי זה באשמתו שבגיל צעיר חנק לי את הנשמה ואת התמימות.
אולי אהבה נמצאת אצל אנשים שנוצרים אצלם תמימות ילדות פשוטה ונקיה ומאפשרים לאהבה לחיות אצלם בצורה נורא נקיה כמו בסרט רומנטי, בחיים שלי הסרט הפך לדרמה זרה ומנוכרת, הזוג לא מתאהב ונשאר ביחד לנצח, הוא פשוט חי, חי את החיים בצורה מאוד יבשה וצינית.
הרבה יגידו שכל מה שאני כותב פה בא מכאב ממה שעברתי אבל הפצע שהיה לי החלים ונשארה צלקת , אני לא חושב שאני אדע מה היא אהבה אמיתי, אם כן זה יהיה נס אבל אני לא עוצר את הנשימה בציפיה שזה יגיע.

אני בזרם של רישומים מדכאים, מצטער אבל ככה זה בקיץ, החום הופך אותי ליצור מר וממורמר.
זה היה הרישום מספר 99 בבלוג וכמו שהבטחתי הרישום הבא יהיה רשימה של 100 דברים נוספים עלי
לתזכורת הנה ה- 100 הקודמים.....
http://sufgiblog.blogspot.com/2008/11/100.html


יום שבת, 11 ביולי 2009

מצטער וממורמר


עבר חודש מאז הרישום האחרון, אני חושב שאני דוחה את הכתיבה פה בגלל שאמרתי שברישום ה-100 (עוד 1) אני אעשה עוד רשימה של 100 דברים עלי..
אבל נחצה את הגשר שנגיע אליו.
28 מתקרב מהר (יום רביעי) ואני תקוע, כבר הרבה זמן וזה מתסכל ומעציב.
לא עשיתי עם עצמי דבר בשנתיים האחרונות, לא רזיתי דרסטית, לא התפתחתי יצירתית ולא התקדמתי מקצועית או אישית, לא היתה לי מערכת יחסים חדשה (על זה ואהבה בפעם הבאה) וסה"כ לא היה שום דבר.
הילד ההומו הקטן (בתמונה למעלה) היה מלא תמימות ואושר והבחור שכותב לכם פה מלא מרמור ודכאון.
היה אמור להתפרסם קומיקס שלי באתר כלשהו ועבדתי עליו קשה אבל התאכזבתי מאנשים שחשבתי שהם משהו שהם לא וזה הכעיס אותי הרבה זמן אבל עכשיו פשוט עצוב לי.
אבל מכל דבר לומדים ולמדתי לא לסמוך על אף אחד כי כולם בסופו של דבר יאכזבו אותך.
ואנשים שמעמידים פנים שהם חברים יעלמו ברגע שיבוא משהו יותר מעניין.
והכי חשוב שלמדתי שבני אדם הם יצור אנוכי מאוד ועם אנשים אגואיסטים אני לא יכול ורוצה להיות בקשר ולכן ניתקתי הרבה קשרים.
זה אולי ישאיר אותי בסוף לבד אבל לפחות אני לא אפגע בעצמי.
יש אנשים טובים אי שם ואני מכיר כמה כאלה ואיתם אני אשאר.
התוכניות לעבור לתל אביב עדיין על הפרק למרות שכל ביקור שלי שם מראה לי יותר ויותר את החומר האנושי שגר שם וזה מגעיל אותי, החשיבות העצמית והפוזה של החוסר פוזה שהם מנסים לסגל לעצמם.
אני עובר, לא בגלל האנשים, אני עובר בגלל שאני חייב שינוי בחיים ושינוי באווירה, אולי משנה מקום באמת משנה מזל.
אני ממתין לתשובות של בדיקות לבלוטה לראות אם זה מה שמעכב את הירידה במשקל שלי ואם כן לפחות אתחיל לטפל בזה ואם לא אני פשוט אתחיל לאכול אבק...
מצטער על הרישום הממורמר אבל הייתי חייב להוציא את זה ממני ואני שמח שיש לי את הבלוג שאף אחד לא קורא חוץ ממשה (תודה חמודי) בתור יומני היקר.
עד הפעם הבאה (מבטיח שלא יעבור חודש), ביי


יום שני, 1 ביוני 2009

כדורגל?


נתחיל מעדכונים ונעבור לנושא הרישום.
אני לא עובר לתל אביב בחודש הקרוב, זה כנראה יקרה בנובמבר השנה.
לפחות ירד לי קצת הלחץ של למצוא מחליף לדירה וכל עניין המעבר.
ירדתי עוד חצי קילו שזה כלום ונורא מתסכל אבל לא נשבר.
אני מתכונן השנה לרוץ את מרתון נייקי שזה 10 ק"מ עם אחים שלי ואמא, מקווה שזה יצא לפועל, עד אז אני מתאמן במרץ.
כדורגל.
שהייתי קטן אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים בפתח תקווה באיצטדיון הגדול והיה ממש נחמד, כלומר היה נורא נחמד לשבת ,לאכול פיצוחים ,לשתות קולה ולבהות בשמיים.
הדבר היחיד שלמדתי על כדורגל זה שהמחצית היא בדקה 45 וזאת רק בגלל שרציתי לדעת כמה זמן נשאר לי לשבת בחום אימים הזה על כסא הפלסטיק הכחול.
עם השנים היינו משחקים מדי פעם משחק קל של כדורגל שאח שלי נדב היה השוער, ואני הייתי הבועט, כלומר הייתי רץ אחרי אנשים ובועט להם ברגליים, זה היה נחמד כדי להוציא אגרסיות וגם כי שעמם אותי סתם לרוץ אחרי הכדור.
אבל מאז ומתמיד הייתי נגד צפיה במשחקי כדורגל, לא הבנתי את העניין, חבורה של גברים רצים אחרי כדור.
ההיכרות היחידה שלי עם השחקנים היתה שהדפסתי פוסטרים שלהם לחברות כמו נייקי ואדידס.
כל זה השתנה במשחק אליפות האחרון בין מנצ'סטר יונייטד לברצלונה.
הלכתי לראות את המשחק בגולטיים בכפר סבא עם אבא שלי ונדב.
האמת שהגעתי רק בגלל שעיצבתי להם את הפוסטר לאירוע הגדול ושם היה רשום שיש ארוחה טובה ובירה חינם...
ארוחה? בירה? גברים רודפים אחרי גברים עם כדור? אני שם!!!
לא באתי בציפיה להנות, באתי לאכול ואמרתי שמקסימום אם אשתעמם אלך למשרד ואעביר את שאר הערב בפייסבוק.
המשחק התחיל, רק אחרי 20 דק' הבנתי שדווקא מנצ'סטר היו עם החולצות הלבנות (למרות שזכרתי אחרת מהפוסטרים של נייקי אבל יש מצב שהתבלבלתי) וזיהיתי את מנצ'סטר בכלל רק בגלל הרונלדו(בתמונה) המדהים ורוני הקצת צ'אנקי אבל חתיך גם הוא (שוב, מהפוסטרים של נייקי בלבד) ואחרי שהבנתי שהאנדרדוג הם דווקא ברצלונה והבריטים הפלצנים חושבים שהם יותר טובים התחלתי ממש להנות מלראות את המשחק ואני מודה שהרבה מהערב הועבר בבהיה בישבנים על המסך ענק , התחלתי להעריך את השחקן מברצלונה שנקרא מסי כי כל פעם שהפילו או דחפו אותו הוא פשוט קם והמשיך במקום רק להתלונן.
השיא של הערב היה שהמסי הזה הכניס גול תוך קפיצה באוויר ונתן לכדור בראש (מילולית) לשער.
הגול הזה הכריע שברצלונה אלופת אירופה ואני כבר לא סנוב כדורגל.
אני לא יודע אם תראו אותי ביציע של כל משחק אבל אם יש משהו מעניין אולי לא אעדיף לדפוק את הראש בקיר הפעם לעומת הצפיה במשחק.