כבר כתבתי פה על אהבה ויחסים אבל לאחרונה זה שקע לי עמוק בפנים, שפשוט אין לי ולא תהיה.
יש משפט בסרט מגנוליה שאומרת הדמות של וויליאם ה. מייסי " יש בי כל כך הרבה אהבה אבל אין לי איפה לשים אותה", אני חושב שאצלי זה ההפך המוחלט.
אין בי אהבה בכלל לתת.
אני מרגיש מרוקן נפשית,שאני חושב על מערכת יחסים יש לי ישר תחושה של דחיה ואנטי והמחשבה על להיות עם בן זוג ולזייף רגשות כמו שהיו לי עם הבן זוג לשעבר שלי מחרידה אותי.
בסרט דור מזויין אחת הדמויות אומרת משפט שעד שלא שמעתי אותו לא היו לי מילים שיבטאו את מה שאני הרגשתי שהייתי במערכת יחסים הקודמת שלי.
"I love you" can mean a lot of things... like "you'll do 'till someone better comes along," or "I can't describe how I really feel but I know that I'm supposed to say this," or "Shut up, I'm watching TV."
המשפט "אני לא יכול לתאר בדיוק את מה שאני מרגיש אבל אני יודע שאני אמור לומר אני אוהב אותך" זה בדיוק מה שאני מרגיש כלפי אהבה.
אני הרגשתי הרבה דברים כלפי הבחור שיצאתי איתו:
שנאה,חיבה,דחיה,משיכה,כעס,דאגה ועוד מגוון רחב של רגשות (וכל זה במהלך ה-7 שנים שלנו ביחד) שלא לדבר על הרגשות אחרי הפרידה אבל אף פעם לא הרגשתי אהבה, כמו בסרטים, שאני לא יכול לחיות בלעדיו, לא יכול לנשום שהוא לא שם, ההפך, היה לי נחמד שהיינו ביחד והיה מצחיק וכו אבל אם הוא הלך או יצא בימי שישי (למרות שאמרו לי שזה לא בסדר שהוא משאיר אותי לבד בבית ביום שישי) הרגשתי הקלה שאני יכול להיות לבד, כי לבד היה לי טוב, בלי כל הרגשות שהעיקו עלי, בלי להצטרך לחיות תחת הענן האפל שמערכת היחסים שלנו היתה בשבילי.
למה לא יצאתי משם? כי אני יצור של הרגל והתרגלתי ליחס המזלזל והמגעיל והתרגלתי להיות לבד בתוך הזוגיות.
יכול להיות שכן היתה לי אהבה באיזה שהוא שלב, יכול להיות שלא ידעתי לזהות את הרגש שנקרא אהבה.
אם היה לי את זה , אז הוא לקח את היכולת הזאת ממני, כי אני לא מרגיש שום דבר, לא כלפי גברים שאני רואה ברחוב, אין לי את האפשרות להתאהב ולהגיד אני חייב להיות איתו, אין לי אהבה לתת.
זה אמור להיות עצוב אבל אני לא מרגיש עצוב, אני לא מרגיש שום דבר.
אני מרגיש שמח לפעמים עם חברים ומשפחה, אני מרגיש עצוב שאני רואה משהו עצוב או מרגש בטלוויזה אבל מגון הרגשות שלי מוגבל, אולי זה באשמתו שבגיל צעיר חנק לי את הנשמה ואת התמימות.
אולי אהבה נמצאת אצל אנשים שנוצרים אצלם תמימות ילדות פשוטה ונקיה ומאפשרים לאהבה לחיות אצלם בצורה נורא נקיה כמו בסרט רומנטי, בחיים שלי הסרט הפך לדרמה זרה ומנוכרת, הזוג לא מתאהב ונשאר ביחד לנצח, הוא פשוט חי, חי את החיים בצורה מאוד יבשה וצינית.
הרבה יגידו שכל מה שאני כותב פה בא מכאב ממה שעברתי אבל הפצע שהיה לי החלים ונשארה צלקת , אני לא חושב שאני אדע מה היא אהבה אמיתי, אם כן זה יהיה נס אבל אני לא עוצר את הנשימה בציפיה שזה יגיע.
אני בזרם של רישומים מדכאים, מצטער אבל ככה זה בקיץ, החום הופך אותי ליצור מר וממורמר.
זה היה הרישום מספר 99 בבלוג וכמו שהבטחתי הרישום הבא יהיה רשימה של 100 דברים נוספים עלי
לתזכורת הנה ה- 100 הקודמים.....
http://sufgiblog.blogspot.com/2008/11/100.html
יש משפט בסרט מגנוליה שאומרת הדמות של וויליאם ה. מייסי " יש בי כל כך הרבה אהבה אבל אין לי איפה לשים אותה", אני חושב שאצלי זה ההפך המוחלט.
אין בי אהבה בכלל לתת.
אני מרגיש מרוקן נפשית,שאני חושב על מערכת יחסים יש לי ישר תחושה של דחיה ואנטי והמחשבה על להיות עם בן זוג ולזייף רגשות כמו שהיו לי עם הבן זוג לשעבר שלי מחרידה אותי.
בסרט דור מזויין אחת הדמויות אומרת משפט שעד שלא שמעתי אותו לא היו לי מילים שיבטאו את מה שאני הרגשתי שהייתי במערכת יחסים הקודמת שלי.
"I love you" can mean a lot of things... like "you'll do 'till someone better comes along," or "I can't describe how I really feel but I know that I'm supposed to say this," or "Shut up, I'm watching TV."
המשפט "אני לא יכול לתאר בדיוק את מה שאני מרגיש אבל אני יודע שאני אמור לומר אני אוהב אותך" זה בדיוק מה שאני מרגיש כלפי אהבה.
אני הרגשתי הרבה דברים כלפי הבחור שיצאתי איתו:
שנאה,חיבה,דחיה,משיכה,כעס,דאגה ועוד מגוון רחב של רגשות (וכל זה במהלך ה-7 שנים שלנו ביחד) שלא לדבר על הרגשות אחרי הפרידה אבל אף פעם לא הרגשתי אהבה, כמו בסרטים, שאני לא יכול לחיות בלעדיו, לא יכול לנשום שהוא לא שם, ההפך, היה לי נחמד שהיינו ביחד והיה מצחיק וכו אבל אם הוא הלך או יצא בימי שישי (למרות שאמרו לי שזה לא בסדר שהוא משאיר אותי לבד בבית ביום שישי) הרגשתי הקלה שאני יכול להיות לבד, כי לבד היה לי טוב, בלי כל הרגשות שהעיקו עלי, בלי להצטרך לחיות תחת הענן האפל שמערכת היחסים שלנו היתה בשבילי.
למה לא יצאתי משם? כי אני יצור של הרגל והתרגלתי ליחס המזלזל והמגעיל והתרגלתי להיות לבד בתוך הזוגיות.
יכול להיות שכן היתה לי אהבה באיזה שהוא שלב, יכול להיות שלא ידעתי לזהות את הרגש שנקרא אהבה.
אם היה לי את זה , אז הוא לקח את היכולת הזאת ממני, כי אני לא מרגיש שום דבר, לא כלפי גברים שאני רואה ברחוב, אין לי את האפשרות להתאהב ולהגיד אני חייב להיות איתו, אין לי אהבה לתת.
זה אמור להיות עצוב אבל אני לא מרגיש עצוב, אני לא מרגיש שום דבר.
אני מרגיש שמח לפעמים עם חברים ומשפחה, אני מרגיש עצוב שאני רואה משהו עצוב או מרגש בטלוויזה אבל מגון הרגשות שלי מוגבל, אולי זה באשמתו שבגיל צעיר חנק לי את הנשמה ואת התמימות.
אולי אהבה נמצאת אצל אנשים שנוצרים אצלם תמימות ילדות פשוטה ונקיה ומאפשרים לאהבה לחיות אצלם בצורה נורא נקיה כמו בסרט רומנטי, בחיים שלי הסרט הפך לדרמה זרה ומנוכרת, הזוג לא מתאהב ונשאר ביחד לנצח, הוא פשוט חי, חי את החיים בצורה מאוד יבשה וצינית.
הרבה יגידו שכל מה שאני כותב פה בא מכאב ממה שעברתי אבל הפצע שהיה לי החלים ונשארה צלקת , אני לא חושב שאני אדע מה היא אהבה אמיתי, אם כן זה יהיה נס אבל אני לא עוצר את הנשימה בציפיה שזה יגיע.
אני בזרם של רישומים מדכאים, מצטער אבל ככה זה בקיץ, החום הופך אותי ליצור מר וממורמר.
זה היה הרישום מספר 99 בבלוג וכמו שהבטחתי הרישום הבא יהיה רשימה של 100 דברים נוספים עלי
לתזכורת הנה ה- 100 הקודמים.....
http://sufgiblog.blogspot.com/2008/11/100.html
